יום הפליט הבינלאומי מצוין מיד שנה ב 20 ליוני.
יום זה נקבע על ידי האו"ם כדי להצדיע לאומץ ולנחישות של פליטים, וכדי להתחייב לשמירה על זכויות האדם של הפליטים, לגנות את האלימות, המלחמות והדיכוי הממשיכים להפוך בני אדם לפליטים ברחבי העולם. בכל דקה, 20 אנשים משאירים הכל מאחור כדי להימלט ממלחמה, רדיפה או טרור. בכל מקרה שכזה, בו אנשים נאלצים לברוח כדי להיחלץ מפגיעה ולחפש ביטחון, יש להם זכות להיות מוגנים.
אמנת הפליטים
ב-1945, לאחר מלחמת העולם השנייה, היו ברחבי אירופה כ-8 מיליון פליטים, 200,000 מתוכם יהודים ניצולי שואה. בשנת 1951 נחתמה האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, במטרה להבטיח הגנה לאנשים שנרדפים בארצותיהם ונאלצים לברוח ממדינתם על מנת להציל את נפשם. בשנת 1967 נוסף לאמנה פרוטוקול המרחיב את מוקד עיסוק האמנה בפליטים ברחבי העולם כולו ולא באירופה בלבד.
האמנה מגדירה פליט כאדם שאולץ לברוח או גורש מארצו או ממקום המגורים שלו בשל חשש מבוסס מרדיפה על רקע מוצאו הדתי, האתני, לאומיותו, השתייכותו לקבוצה חברתית מסוימת או השקפתו הפוליטית. אבן היסוד שלה היא עקרון אי-ההחזרה, הקובע כי אין להחזיר פליט למדינה שבה צפויה סכנה לחייו או לחירותו. בנוסף, האמנה קובעת כי פליטים ראויים לכל הפחות לאותם סטנדרטים של יחס מהם נהנים אזרחים זרים אחרים במדינה מסוימת, ובמקרים רבים לאותו היחס כמו אזרחים, ובכלל זה: הזכות לעבוד, הזכות לדיור, הזכות לחינוך, הזכות לסעד וסיוע ציבוריים, הזכות לחופש דת, הזכות לגשת לבתי המשפט, הזכות לחופש תנועה, הזכות להנפקת תעודת זהות ועוד.
"שום מדינה החברה באמנה לא תגרש ולא תחזיר פליט, בשום צורה שהיא, אל גבולות הארצות שבהן יהיו חייו או חירותו בסכנה מטעמי גזעו, דתו, אזרחותו, השתייכותו לקיבוץ חברתי או להשקפה מדינית"
סעיף 33 לאמנת הפליטים
ומה בישראל?
למרות שישראל מכירה בסכנה שנשקפת לפליטים מאריתריאה וסודאן אם ישובו למדינותיהם, ישראל מונעת מהם את המעמד הרשמי של פליט. בקשות המקלט שהגישו לא נבדקות כבר שנים רבות. מדיניות ההגירה של ישראל ב-15 השנים האחרונות הותירה את הפליטים במצב של לימבו – מצד אחד ישראל מכירה בעובדה כי אינה יכולה לגרש פליטים לאריתריאה ולסודן, מצד שני היא אינה מקנה להם זכויות בסיסיות כמו ביטוח רפואי ושירותים סוציאליים.
למערך שיעור לשימוש בכיתות באדיבות המגדלור - לחצו על התמונה
